יש לי חבר, שכמעט תמיד אני מרגיש שהוא לא נוכח איתי. אנחנו יושבים בסלון, הוא מוציא טלפון ושוקע בתוכו. הולכים לים, הוא חסר שקט, עסוק בלהסתכל על כל האנשים מסביב. רוצים לעבוד על משהו, יש לו אינסוף רעיונות לדברים אחרים שצריך לעשות דווקא עכשיו. וכמעט כל רעיון או יוזמה שאני מעלה, הוא מכבה אותי ומוריד לי את המוטיבציה. הוא גם תופס אותי בקטנות, שם את הדגש על מה ששלילי, יורד עלי. ומסתובב עם פרצוף מבואס כזה, אין לו כוח, לא מאמין בעצמו ולא מאמין בי.
אבל מה, כשהוא עם אחרים, הוא פתאום זורח. נוכח. מקדיש מעצמו. יודע לפרגן, להיות באמפתיה, ממש להקשיב. והוא חכם, ואוהב, ועם לב טוב. ורק איתי זה לא זה. כשאני איתו, אני בדרך כלל מרגיש לבד. מכווץ. מנותק.
והבוקר עשיתי איתו מדיטציה, ולרגע אחד הצלחתי לחוות את הנוכחות שלו. הרגשתי שהוא נמצא איתי, לגמרי. באהבה, בחיבור, בחיוך. והבנתי כמה זה יקר ערך לחוות אותו במלואו, כמו שאחרים חווים אותו. והחלטתי שאני הולך לעשות מה שצריך כדי להביא את הנוכחות שלו לחיים שלי, יותר ויותר.
ובשביל זה אני צריך להכיר בכך, שהחבר הזה שלי הוא אני.
Comments