פיל או זבוב?

לפעמים אני שואל את עצמי, למה דבר כל-כך קטן מרגיש כל-כך ענק?

כותרת אחת בעיתון, או תחושת בדידות באמצע יום רגיל, או חיוך למישהי שלא נענה — מרגישים לנו כאילו שזה הדבר היחיד שקיים באותו רגע.

הגוף מרגיש את זה. התודעה מתכווצת לתוך זה.

ויכולה להתלוות לזה גם מחשבה חצי-מודעת: ”אם זה כל מה שאני מרגיש - אולי בעצם הכל גרוע”

הבנתי עם הזמן שמה שקורה שם, זה שהחוויה האחת הנוכחית ממלאת לנו את כל המסך.

לא כי היא באמת ענקית, אלא כי היא פשוט תפסה את הפוקוס.

וזה מה שהתודעה שלנו עושה - נותנת לרגש אחד, מחשבה אחת, להפוך לעולם שלם.

בהסתכלות בודהיסטית זה קשור ל“היאחזות”, הזדהות עם הסיפור.

בשפה של ACT זה מתחבר ל“קוגניטיב פיוז’ן”, היתוך קוגניטיבי בין חוויה או מחשבה מסוימות לבין תחושת העצמי או המציאות כפי שהם “באמת”.

אבל מה שאפשר ללמוד, לאט לאט, זה איך ליצור מרווח.

איך לזהות את העדשה המרכזת שדרכה אנחנו חווים את העולם.

איך להיזכר שיש עוד דברים שקורים עכשיו, גם אם הם כרגע מחוץ לפריים.

זה לא קסם, וזה לא תמיד קל - אבל זה אפשרי.

וזה גם משהו שאני מלווה בו אנשים. לא בשביל "לתקן" אותם, אלא כדי לעזור להם לעשות טיפה “זום אאוט” ולראות יותר מהתמונה של החיים שלהם.

לפעמים רק צריך מרחב אחד שבו אפשר להביא את עצמך באותנטיות.

אני עובד עם כלים שמאפשרים גם חיבור דרך הגוף - מיינדפולנס, הקשבה לא מילולית, מגע טיפולי, ושקט רגשי שאפשר פשוט להיות בתוכו ולמלא מצברים.

אם הרגשת שזה נוגע בך, אני כאן, והקליניקה שלי פתוחה גם בשביל המקומות האלה.