אני שעון על כיסא השיננית, שומע מבפנים את צוויחתה הפולשנית של המקדחה העל-קולית המטפטפת מהדהדת במעמקי גולגולתי, מצטמרר וחושק שיניים על צינורית הסקשן בעודי נועל את שרירי העורף ומרפה אותם חליפות בניסיונות להיכנס למוד מדיטציה ולרכוב על גלי הכאב מתוך התבוננות מנותקת ובלתי-מזדהה בחוויה האנושית הנוכחית אליה הקלעתי את עצמי.
אני נזכר בפעם אחת טראומטית במיוחד, שהותירה זכרון מדמם ואחריה לא ביקרתי אצל שינניות במשך כעשור, אבל נתנה לי מוטיבציה לצחצח למשעי כל אותה תקופה.
מנסה לחזור להווה, ואז ברגע מסוים, מבצע בדיקת מציאות: האם השיננית הזו נראית לי רגישה כלפי? האם אני חושב שהיא מנסה להכאיב לי בכוונה או נהנית מזה? האם יש כאן איזושהי סכנה אמיתית לבריאות שלי, מעבר לחווית הכאב והפחד הנוכחית?
ופתאום אני קולט: אני יכול לסמוך! נכון, זה כואב. נכון, זו סיטואציה חודרנית ואני יורק דם, אבל אני יכול לבחור ברגע הנוכחי להיות באמון. ולהתמסר למה שאני עובר כרגע. בסופו של דבר, זה משהו שקורה לטובתי. ואני בוחר לסמוך.
וברגע שזה קרה, חצי מהכאב נעלם. וגם המתח בצוואר קצת נרגע. וההוויה שלי הפכה משוחררת יותר ובעלת חוסן.
ואז חשבתי, בעצם ככה זה עם החיים. כשאני בוחר לסמוך, אני פחות בהתנגדות, והם פחות כואבים.
Comments